הישג מרשים לכל הדעות?

בדרך כלל אני לא כותבת פוסטים על ציורים שלי, אבל הפעם אני מרשה לעצמי לחרוג מהנורמה ולפרסם ציור שסיימתי זה עתה.
אחת הסיבות לחריגה הזאת היא שזה הציור הכי מסובך וגם הכי מושקע שציירתי עד עכשיו, אבל הסיבה העיקרית והחשובה הרבה יותר היא שזה למעשה ה-Fanart הראשון של הדמות הזאת בעולם. אני מרשה לעצמי להתגאות.

הבחורה שציירתי, אליזבת' ברלינג, היא דמות מהנובלות של סטרייק ויצ'ס.
העלילה של הנובלות מתרחשת כמה שנים לפני העלילה של סדרת האנימה, במקום ויחידה אחרים, עם דמויות אחרות.
ובטח אנשים מסויימים ירגישו הקלה לנוכח העובדה שבנובלות, אי אפשר לראות להן את התחתונים כל רגע.
אגב, כמו עם יתר הדברים בסדרה הזאת, האופנוע שעליו היא רוכבת מבוסס על דגם של אופנוע אמיתי וקיים. ועוד פרט טריוויה מיותר; זה אותו אופנוע (הרמס) שיש לקינו ב"המסע של קינו".

קנדי… בוי?!

טוב, אני חייבת להודות, כששמעתי את השם הזה בהתחלה, חשבתי ישר שזאת איזו סדרת שיאל, ברצינות, "Candy☆Boy"?

לא העלתי על דעתי לצפות בזה אפילו.

האמת שרק לפני שבוע שמתי לב שמישהו שאני מכירה צופה בזה, ושאלתי אותו אם זה מהנה, הוא השיב לי שכן, אבל גם אז לא ממש התחשק לי לנסות.

רק אתמול מאוחר בלילה חבר יותר קרוב אמר לי שהוא צופה בזה, ושכדאי לי גם.

אחרי שהוא הוסיף שזה אינססט בין שתי תאומות בכלל הרמתי גבה והרגשתי שאני חייבת לצפות בזה. אז ניסיתי, למה לא?

קודם כל אני רוצה להבהיר שאין פה יורי, רק שוג'ו איי. ואמנם שמעתי מכמה אנשים שהם לא אהבו את זה מהסיבות שלהם, אבל אישית, אני חושבת שהנושא, במקרה הספציפי הזה, והביצוע שלו, הם אחד המתוקים.

תוך רגעים ספורים התאהבתי בשתי הגיבורות, יוקי וקאנה, כל אחת עם האופי השונה שלה, ומערכת היחסים התמימה-לא תמימה שלהן הקסימה אותי.

הן מרשות לעצמן להתנהג איך שהן רוצות לעיני הצופים בלבד, אבל כלפי חוץ כמובן שהן לא נותנות לכלום לדלוף, גם לא מול חברותיהן הטובות.

מצא חן בעיניי גם שכל הזמן רואים את תגובות עוברי האורח התמימים לגבי ההתנהגות של הדמויות, אם הן מרימות את הקול שלהן פתאום או עושות משהו מוזר. בסדרות אחרות מצאתי את עצמי שואלת "למה אף אחד לא מגיב?"

אני בטוחה שרובנו חושבים בערך אותו דבר על כל נושא גילוי העריות, אבל מעולם לא יצא לי לחשוב על גילוי עריות בין שתי אחיות.

כשאני מסתכלת על זה בסדרה כמו קנדי בוי, זה פתאום מרגיש לי הכי נכון בעולם, פשוט בגלל שזה עשוי שם כל כך יפה. זה פשוט נראה כל כך מסקרן, ובנוסף לרצון להמשיך לצפות בסדרה בגלל הרומנטיקה (כמו בהרבה סדרות), אני סקרנית לראות מה יהיה עם שתיהן.

בקיצור, אהבתי. אהבתי מאד.

זה המתיק לי את היום.

תקפצו לי.

אף פעם לא ממש התחברתי לסרטי אנימה.

מחלקם נהנתי מאד, מחלקם לא ממש היה לי אכפת, אבל אף פעם הם לא נגעו בי באמת. האנימציה המרהיבה והסיפורים הגרנדיוזים אף פעם לא ממש עשו לי את זה. הם תמיד נראו לי כמו משהו קצר, חולף, שטחי. מעין סטוץ אנימה-י שכזה. אני יותר בן אדם של סדרות, מה לעשות. אני צריכה את הזמן שלי להתאהב בדמויות ולהתחבר לעלילה כמו שצריך.

אבל היום קרה משהו בהחלט יוצא דופן.

היום החלטתי סוף סוף לצפות ב"הילדה שזינקה מבעד לזמן", או בשפת האם שלנו Toki wo Kakeru Shoujo, שחיכה לי על הדסקטופ כבר יותר מדי זמן.

לא היה לי מושג על מה הסרט הזה, מה מחכה לי מעבר לפינה, ובטח שלא היו לי שום ציפיות. פשוט הפעלתי וחיכיתי.

תוך שניות הסרט הכה בי כמו כדור בייסבול לפנים.

"וואו!"

צעקתי בהפתעה.

חשבתי שזה יהיה עוד סרט שיהיה חמוד אבל לא ימשוך אותי, כמו כל היתר, אבל פשוט נשאבתי לתוך הסרט הזה כאילו הוא היה חור שחור שנפתח אי שם בגבול בין שוויץ לצרפת.

ההומור הזה שזורקים עליך כבר בהתחלה, ההומור הכל כך מציאותי, שפשוט תופס את אווירת הנעורים של התיכון בצורה קלילה ונעימה, שבה אותי.

מיד התאהבתי בגיבורת הסרט, מאקוטו, שהייתה כל כך חמודה ומעופפת, היא הצחיקה אותי, היא נתנה לי איפשהו תחושת הזדהות, היא כבשה אותי.

גם הגיבורים המשניים, צ'יאקי וקוסקה, היו שובים ונהדרים. השלישיה הזאת שלהם הרשימה אותי לטובה.

כל רצף האירועים של תחילת הסרט ביחד עם אופי הדמויות, גרמו לי להתפקע מצחוק כל 4 דקות בממוצע, להתלהב מהצורה המדהימה בה הכל נעשה. זה היה פשוט פנטסטי.

אחר כך כשהאירועים מתחילים להסתבך, הוכתי בתדהמה מהצורה הנפלאה בה הכל נטווה, הכל שזור למחרוזת נהדרת של אירועים משמחים ומעציבים. פשוט התרגשתי, התרגשתי כמו שלא התרגשתי כבר כמה חודשים טובים.

ואז כשמשום מה נוצרה אצלי איפשהו תחושה של סוף הסרט וחשבתי שלא יגיעו שיאים נוספים, זה הגיע. רק אז זה התחיל לטפס לשיא הזה שכל כך חיכיתי לו.

מי שצפה בסרט ומכיר אותי, אמור לדעת כבר מראש על מה אני מדברת, אז אני לא אכתוב גם כדי לא להרוס בטעות למישהו.

הכל היה עשוי בצורה כל כך נפלאה, היו רגעים בהם פשוט התחלתי לבכות, ואחרי כל רכבת ההרים הרגשית שמטלטלת אותי במהלך הסרט, זה היה פשוט מספק.

אין לי מילים.

למרות שיצאו די הרבה.

בהתחלה חשבתי שאני אאלץ להתנצל על פוסט קצר ושאין לי מה לכתוב, אבל בסך הכל רציתי להביע את התלהבותי. לכן גם חשוב לי לציין שזו לא ביקורת ולא סיקור או כל מילה פלצנית שאפשר לחשוב עליה.

אם הייתי נוהגת לתת ציונים לדברים בהם אני צופה, הייתי ללא ספק נותנת לו 10 עגול ויפה. מגיע לו, מכל הלב.

תסמונת הינאמיזאווה.

היגוראשי נו נאקו קורו ני קאי. סיימתי.

אני לא בטוחה איזה מהסדרות אני חושבת שיותר טובה. אני לא בטוחה איזה מהסדרות אני אוהבת יותר. אני כנראה אוהבת אותן כחבילה אחת.

למען האמת, הן שונות מאוד אחת מהשניה, כשהיגוראשי קאי משתמשת בהיגוראשי בתור מין אקספוזיציה, היכרות או הכנה.

למעשה, הסיפור שמוצג בהיגוראשי קאי יכול פחות או יותר לשמש כסיפור בפני עצמו, אבל הוא לא יהיה בשום אופן אותו דבר בלי כל מה שמוצג לנו בעונה הראשונה; בגלל מה שאנחנו יודעים, בגלל מה שאנחנו לא יודעים ובגלל מה שאנחנו עדיין לא מבינים.

קראתי המון דעות שליליות של אנשים על היגוראשי ועל היגוראשי קאי. אני יכולה להבין את הטיעונים שלהם, אבל אני לא יכולה להצדיק אותם בכלל. אני רק חושבת שהם באו עם ציפיות וגישה לא נכונות כשהם ניגשו לסדרה או הסדרות. אולי הם חיפשו בה את הדברים הלא נכונים, בערך כמו לצפות לשוג'ו בגורן לאגן.

אני חושבת שתנאי הכרחי להנאה מהיגוראשי קאי הוא לא לצפות לאותם דברים שמוצגים בעונה הראשונה, מהבחינה של לחכות לרגעי היאנדרה המטורפים. זה יהיה טיפשי לצפות לזה.

אישית, אני לא ממש ידעתי מה הסיפור, חוץ מהלולי הרצחניות, ולא ציפיתי לכלום, ודי היה ברור לי שהיא לא תימשך ככה גם לעונה השניה, כי זה לא יוכל להתקדם לשום מקום.

לא רק שהיגוראשי קאי לא מתעסקת באותם דברים שהתעסקה העונה הראשונה, היא מציגה את הסיפור והתעלומות הלא ברורות מהיגוראשי ואז הולכת מעבר להן. רחוק, הרבה יותר רחוק.

עכשיו כשסיימתי לצפות בהיגוראשי ובהיגוראשי קאי, אני חושבת שהסדרה הזאת גרמה לי לחוש את אותה תחושה נפלאה שהיתה לי אחרי שסיימתי לצפות באנימה הראשונה (הטובה) שראיתי. אותן תחושות של כיף ושל "ואוו!", של משהו מדהים שאתה לא מצפה לו, של דבר נפלא שגילית.

ואכן, כמו שחבר וותיק אמר לי, זה בטח בגלל אותה רעננות שיש בסדרה הזאת, של משהו שונה שמרגיש כל כך חדש, לא עוד משהו גנרי שאתה נתקל בו שוב ושוב ומותיר אותך בייאוש.

ועכשיו ברצינות, כל מי שאמר שהיגוראשי קאי פחות טובה פשוט לכלך. היא טובה. מאד טובה. לא טובה יותר או פחות מהיגוראשי. היא שונה. והיא לא יכלה להיות טובה כמו שהיא בלעדיה.

נהנתי מהיגוראשי ומהיגוראשי קאי מאד. יותר מדי אפילו.

סדרה נפלאה, סדרות נפלאות.

אני ממליצה עליה בחום, ואני ממליצה לא לבוא אליה עם דעות קדומות.
אני גם ממליצה לצפות בה בחדר מואר היטב ורחוק מהטלויזיה.

למדתי גם על כל מיני דברים טרוויאלים שקיימים במשחק ולא שומעים עליהם בכלל באנימה, ועכשיו אני צריכה לשחק במשחק אפילו יותר.

קאנה, קאנה.

אז סיימתי לצפות היום בהיגוראשי.

למרות כל מה ששמעתי על הסדרה וכל מה שסיפרו לי עליה, הופתעתי לגלות שזו סדרה נפלאה שעוסקת בערכים של כבוד, משפחה, חברות ואהבה.

סג, כן בטח.

אבל ברצינות, היו בה רגעים שריגשו אותי כמעט לכדי דמעות, נהנתי נורא.

מהרגע הראשון שצפיתי בסדרה (למרות שקצת נרדמתי) פשוט התאהבתי בה. האווירה שלה מגניבה, הדמויות חמודות ממש, הטירוף משעשע ומצאתי את עצמי צוחקת בחוסר שליטה.

אמנם מבחינת איכות ויזואלית היא לא משהו; האנימציה לא כל כך מרהיבה, למרות שלא ממש צריך אחת. והציור מאד איכותי לפעמים, אבל גם על זה אפשר להתגבר.

בכל אופן הכיף והמסתורין התעלו על הדברים החומריים וחסרי המשמעות האלה ואהבתי כמעט כל שניה, למרות שנותרו עוד המון דברים פתוחים.

(לא שזה רע. זה נהדר. אני רוצה לקחת אותה הביתה!!!)

אני צריכה לשחק במשחק (:

טנגן טופה גורן לאגן!

היום סוף סוף סיימתי לצפות בסדרה הזאת.
אין לי מה להגיד עליה שלא נאמר כבר, באמת...

מהחלק הראשון של הסדרה מאד מאד נהנתי, את החלק השני אהבתי הרבה פחות.
אבל! שני הפרקים האחרונים של הסדרה, במיוחד הפרק האחרון, היו הדברים הכי אפיים שראיתי!
לא סתם אפי, זאת היתה אפיות גולמית, אפיות טהורה, אפיות מוחלטת, אפיות ספיראלית!!!
כל כך הרבה גאר ואפיות נזלו לי מהמחשב שהרמקולים הצמיחו מקדחות.
(זה לא פוסט של המלצה, זה פוסט של אפיות.)



(אגב, אני מקווה שאף אחד לא פספס בטעות את מה שיש בפרק האחרון אחרי שיר הסיום.)